שִׁיר הַשִּׁירִים

שִׂנְאָה שֶׁגָּדַלְתְּ בִּי, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, הָיִית לִי כַּאֲוִיר לִנְשִׁימָה לְתוֹךְ רֵאוֹתָיו שֶׁל בְּנִי כְּשֶׁכִּמְעַט אָבַד לִי בַּבְּרֵכָה הַכְּחֻלָּה הַכֵּהָה. בְּצִלֵּךְ יָשַׁבְתִּי, אָכַלְתִּי מִפְּרִי גַּנֵּךְ הַמֻּרְעָל, וְהוּא מָתוֹק לְחִכִּי. עַד שֶׁהִרְחַקְתִּי אִתָּךְ עַד קְצֵה צוּק שְׁטוּף גַּלִּים בְּחוֹף אַטְלַנְטִי מַעֲרַב־אַפְרִיקָאִי. שָׁאַגְתִּי אוֹתָךְ אֶל הָאוֹקְיָנוֹס. מַיִם רַבִּים שָׁטְפוּ אוֹתָךְ מִמֶּנִּי. אָחַזְתִּי, הִרְפֵּיתִי. נָסוּ הַצְּלָלִים. אַל תָּשׁוּבִי, הַשּׁוּלַמִּית.