מרפאה

מימד היצירה הוא המרחב שבו האותיות, המילים והמרווחים מרקדים יד ביד
ויוצרים שירה.

כל הרגשות, התחושות והחוויות כולן, מקבלות ביטוי במילים להן הן ראויות.
הקריאה בהן, ההכרה במוחשיותן, מעוררת הזדהות מפעימה, צחוק ודמע, נחמה.

מילים הופכות את המופשט למציאותי, מעלות על פני השטח את מה שנע בתוכנו ברבדים הפחות מודעים.

קריאת רצף של אותיות מנוקדות, הברות, סימני פיסוק, מילים ושירים – נותנת הגדרות. בכך, היא גם סוגרת על שאר האפשרויות שהיו קיימות כל עוד התובנה היתה טמונה במעמקים. יש כאן תהליך של בחירה, שהוא נצרך כדי שנוכל לדבר בשפתנו ולהרגיש מובנים.

גם ה"ללא מילים" הוא אפשרות. כמו תמונה ממוסגרת התלויה על קיר בתערוכה במוזאון, והיא כולה דף לבן ריק, כך השיר השלם הוא ריק ממילים.

אנחנו ממשיכות לנוע בטווח שבין השאיפה להיות מובנות, לבין להשאר בלתי מפוענחות, לעצמנו, לעולם. בתוך התנועה והנדודים, כל אחת מוצאת את נקודת המפגש בין קו האופק לקו העומק האישיים שלה, מקום המפגש של הלב והנשמה.